ישבתי בכורסא, הסתכלתי על שולחן הפודקאסטים, על המיקרופונים, המצלמות, התאורה… ואמרתי לעצמי אם הדבר המדהים הזה, אולפן הוידאו הזה, היה לרשותי כשהוריי היו בחיים – וואוו, אז הייתי מראיין אותם, מוציא מהם את הסיפורים. מהילדות במרוקו, העלייה, קשיי הקליטה, איך זה להיות אדם צעיר עם אינספור אתגרים במדינה שלא מזמן קמה, על הקמת המשפחה, הקשיים, החוויות, הסיפורים, מסקנות החיים, ועוד ועוד. 

אם רק הייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולצלם איתם את כל זה. 

עזבו חזרה בזמן… כמה הייתי מוכן לשלם היום כדי לשים את ידיי על ה׳חומרים׳ האלה אם היו מצולמים. 

אז את סיפור חייהם של הוריי אני לא יכול לייצר, כי מכונת זמן עדיין אין לנו. אבל אז הבנתי.

אני לא. אבל כל כך הרבה אנשים כן.

כל כך הרבה אנשים שיש להם אבא ואמא, סבא וסבתא. כל כך הרבה אנשים שאולי פחות מודעים בשגרה היום-יומית איזה אוצר הם מחזיקים ביד. ואיזה אוצר הם חייבים להפיק. כל עוד הם יכולים. 

ובאותו הרגע החלטתי. גם אם זה יהיה פחות משתלם, פחות ׳עסקי׳ או וואטאבר, אני הולך להעמיד את כל האולפן המדהים שבניתי בעשר אצבעותיי (בימים בהם הייתי מפונה מהקיבוץ בעוטף כשכולי עדיין בטראומה) – לרשות אלו שיכולים להוציא מהקרובים להם ביותר את קול החיים שלהם.

את הסיפור שיישאר לא רק לילדים ולנכדים, אלא יהיה זמין ביוטיוב גם בעוד 150 שנה, לאיזו עבודת שורשים של הנכד של הנכד, שיצפה בוידאו ויגיד לעצמו ׳תודה למי שעשה את זה׳.